בקשה להתאשפז אחרי ניסיון התאבדות – וסורבה בגלל הכתובת בתעודת הזהות

"22 ביוני 2025. מיון פסיכיאטרי בבית החולים לב השרון.

הגעתי לשם אחרי ניסיון התאבדות קשה.

הגוף שלי שרד. הנפש? בקושי.

אמרתי:

“אני לא יודעת אם אצליח לשמור על עצמי בחיים. אני צריכה השגחה.”

ואז אמרו לי:

“אנחנו לא יכולים לקבל אותך. את לא מהאזור שלנו.”

כן. זה אמיתי.

אדם שמגיע אחרי ניסיון אובדני - נדחה בגלל כתובת בתעודת זהות.

כאילו מדובר בחבילה שנשלחה לכתובת הלא נכונה.

כאילו חיים ומוות מתנהלים לפי מיקוד.

הכתובת שלי היא בחדרה - ולכן המדינה משייכת אותי לשער מנשה.

אבל אני לא יכולה לחזור לשם.

במהלך השנים אושפזתי שם במחלקות שונות - ובכל אחת מהן נפגעתי.

הותקפתי מינית. הוכנסתי בכוח לחדרים על ידי מטופלים.

לא פעם. לא פעמיים.

ובשער מנשה?

אין אף מחלקה סגורה שמיועדת לנשים בלבד.

יש כמה מחלקות לגברים בלבד - אבל נשים, גברים וא.נשים לא-בינאריים מאושפזים יחד במחלקות מעורבות.

בתוך המחלקות עצמן, יש הפרדה “על הנייר”: אזור לבנות, אזור לבנים.

אבל בפועל? אין נעילה. אין פיקוח. אין הגנה.

כל אחת, אחד ואחת.ם יכולים להיכנס לכל מקום. והמערכת יודעת את זה.

למי שלא מכיר.ה:

מחלקה סגורה היא מקום שאי אפשר לצאת ממנו.

הדלת נעולה 24/7.

אין מפתח, אין יציאה, אין מרחב פתוח.

אין פרטיות. כל דבר עובר דרך הצוות. כל פעולה פשוטה תלויה באישור.

למי שעברה תקיפה מינית, זה לא מרחב טיפולי - זו סכנה.

וכשמוסיפים לזה היעדר הפרדה מגדרית אמיתית? זו קריסה מובנית לתוך הפצע.

חשוב לי לציין: הרופאים שדיברו איתי בלב השרון היו אנושיים, קשובים, ובאמת ניסו לעזור.

שני הפסיכיאטרים שפגשתי - גברים, אגב - היו רכים, עדינים, כנים. היה ברור שכואב להם לסרב.

הם לא רצו להגיד לי “לא”.

הם הסתכלו לי בעיניים ואמרו את זה בלב כבד - כי הידיים שלהם כבולות.

זו לא הייתה החלטה אישית שלהם, אלא הנחיות שמגיעות מלמעלה.

ולמרות הכל, התוצאה נשארת אותה תוצאה:

מערכת שלא רואה את האדם שמולה - אלא רק את הכתובת על הנייר.

ומה קרה אתמול, אחרי שסירבו לאשפז אותי?

הם איחלו לי בהצלחה -

והציעו לי לפנות חזרה לשער מנשה.

למקום שבו נפגעתי שוב ושוב.

למקום שבו חוויתי תקיפות מיניות חוזרות – עד שלא נשאר לי גוף או נפש להחזיק את זה יותר

למקום שאין בו מחלקות שמיועדות לנשים בלבד, גם לא לנפגעות תקיפה מינית.

לא הייתה שם כוונה רעה.

אבל האירוניה הייתה קטלנית.

המערכת ראתה אותי - פגיעה, מותשת, בסכנת חיים -

ושמה אותי מול שתי ברירות:

לחזור למקום שבו נפגעתי, או לחזור הביתה בלי השגחה.

להישאר לבד עם המחשבות - או להישאר לבד עם הפחד.

איך ייתכן שאדם שמגיע אחרי ניסיון התאבדות נמדד לפי כתובת?

איך זה הגיוני?

מה אמורה לעשות אישה, גבר או א.דם שהמקום “שלו” הוא בדיוק המקום שפגע בו יותר מכולם?

מה אמור.ה לעשות מי שיצא מהתופת - ומערכת בריאות הנפש מבקשת ממנו.ה פשוט… לחזור לשם?

אני לא מקרה בודד.

אני לא יוצאת דופן.

יש עוד אלפי נשים, גברים וא.נשים שלא מקבלים טיפול -

לא בגלל שאין להם מצוקה.

אלא כי הכתובת הלא נכונה כתובה על כרטיס הקופה.

הנתונים ברורים:

נפגעות ונפגעי תקיפה מינית חווים התפרקות, חרדה ודיסוציאציה באשפוזים מעורבים.

א.נשים עם פוסט טראומה קורסים תחת טריגרים סביבתיים באותה המידה.

הפגיעה החוזרת באשפוז פסיכיאטרי - אמיתית, מתועדת, מוכרת.

לפי נתוני דו”ח נציבות תלונות הציבור – כ-70% מהמאושפזות שסובלות מפוסט-טראומה מדווחות על החמרה באשפוזים מעורבים.

אבל המערכת לא שואלת על טראומה.

היא שואלת על כתובת.

אני כמעט לא יצאתי מהיום הזה בחיים.

והם אמרו לי לשמור על עצמי לבד.

כי אין להם מה לעשות.

כי ככה כתוב בנהלים.

כי ככה עובד מיקוד.

אני לא כותבת את זה בשביל רחמים.

אני כותבת את זה כי זה קורה.

שוב. ושוב. ושוב.

לנשים. לגברים. לא.נשים מכל מגדר, זהות ורקע.

אף אחת, אחד או אחת.ם לא אמור.ה להידחות ממיון פסיכיאטרי בגלל המיקום על המפה.

משרד הבריאות - תתעוררו.

• בטלו את שיטת האשפוז לפי אזור גיאוגרפי

• פתחו מחלקות סגורות מותאמות מגדר, עם תנאים ראויים ובטוחים

• הכירו בפוסט טראומה ובפגיעות מיניות כקריטריון מרכזי בהחלטות טיפול

• תנו טיפול לפי מצוקה — לא לפי מיקוד

ושר הבריאות, אוריאל בוסו - זו המדיניות שלך.

זו האחריות שלך.

זו המציאות שאתה שותק מולה.

החיים שלי כמעט נגמרו.

אתם שלחתם אותי לשמור על עצמי לבד.

אבל אני שורדת. ואני לא אשתוק.

חיים לא מצילים לפי מיקוד.

אבל במדינה הזו - דווקא כן.

ואם קראתן.ם עד לכאן – תודה. באמת.

אני לא משתפת את כל זה בשביל “לזעזע”, לא בשביל תשומת לב, ולא כי אני מחפשת רחמים.

אני כותבת כי אין לי כבר דרך אחרת.

כי זה לא רק הסיפור שלי – זו שיטה. זו מדיניות. זו מדינה שלמה שצריכה להתעורר.

ואם יש לכן.ם קול, במה, קשר, כוח – בבקשה תשתמשו בזה.

תשתפו. תגיבו. תסמנו. תשמיעו.

מה הייתן.ם עושות.ים אם זו הייתה האחות שלכן.ם? הילד שלכן.ם? " 

(כל מה שנכתב כאן הוא תיאור אישי מתוך חוויות שעברתי, ואינו טענה משפטית כלפי אדם או מוסד כלשהו)